עפרי כותב

12 בנובמבר 2023

חוזר ברכבת לחיפה אחרי שבת בה נסעתי לבקר חברים בירושלים.

כבר שלושה שבועות שאני מתיש את עצמי בריצה מדבר אחד לשני כדי לנסות לשמור על שפיות ולא לעצור רגע לחשוב או להפנים.

אז נוסע מהבית בקורנית לדירה בחיפה, מהתנדבות לעבודה, מארוחת שישי עם חברים ללוויה של חבר מהצבא.

פשוט נוסע, ומשתדל להגיע לכל מקום חצי רגע לפני שצריך, ולא יותר. שחלילה לא תשאר דקה פנויה למחשבות.

אבל אין מה לעשות, ברכבת ישראל קשה לברוח ממחשבות וגם הקול של פול סיימון יודע ללחוץ לי על מקומות רגישים.

אז כששמעתי את silent eyes באוזניות, איפה שהוא בין ירושלים לנתב"ג, יצא לי כל האוויר מהריאות.

לא שנשאר הרבה אוויר אחרי ספרינט של שלושה שבועות כן? אבל השיר היה כל-כך מדויק לרגע שפשוט נגמרו לי המילים. והכוחות.

Silent eyes,

Watching Jerusalem

Make her bed of stones.

רק הוא יודע למה הוא התכוון כשכתב את זה ב1975 אבל קשה שלא לדמיין את מיטת האבנים של ירושלים

שגדלה מעט בכל ערב,

עומדת דוממת בהר הרצל.

תרגמתי את השיר ומצרף גם קישור לשיר ביוטיוב, שימו טישו לידכם לפני שאתם מאזינים.

שבוע שקט

24/03/23

היי משפחה יקרה, אמנם אנחנו מדברים כמעט כל שבוע אבל יש משהו מרגש וסנטימנטלי בלכתוב ולקבל מכתב מארץ רחוקה, חוץ מזה, לרוב בשיחות וידאו אני מספר לכם על השבוע שעבר עלי ומה עשיתי אבל לא מספר לכם מה אני מרגיש בפנים. מים רבים זרמו בנהר ושלושת החודשים האחרונים היו מלאים ברגשות ומחשבות שונות.

דבר ראשון הייתה הטיסה לכאן והפרידה מכם ומהארץ, אני תמיד אדיש בפרידות אבל היה לי קשה במיוחד לעזוב והתאמצתי מאד לא להראות את זה. היה קשה בעיקר כי אין לי כרגע תאריך חזור שיהיה לי עוגן קבוע לחכות לו עד שניפגש מחדש, בנוסף הרגשתי שאפספס כל מיני דברים בבית שחשוב לי להיות בהם וזה גרם לי להרגיש קצת אנוכי, גם המצב בארץ וחוסר היכולת שלי להפגין ולתמוך מוסיפים שמן למדורה ומרגיש לי קצת תלוש לפעמים לשתף תמונות או חוויות מהטיול בזמן שהמדינה סוערת.

חוץ מחוסר האונים ותחושת ההחמצה אני מרגיש ועובר גם המון דברים חיוביים בעיקר בפן האישי. העשייה כאן עם הילדים לימדה אותי המון דברים על עצמי ובכלל. דבר ראשון זה התקשורת עם הילדים, לא באתי עם ניסיון קודם בזב והיה קצת קשה בהתחלה אבל בהמשך ההתנדבות השתפרתי מאד וקיבלתי יותר בטחון שחיזק את המוטיבציה שלי. העשייה דחפה אותי מחוץ לאזור הנוח שלי וממש אילצה אותי להתאמץ, לחשוב, להכין שיעורים, ובסוף להעביר אותם. זה לא היה קל אבל אני מרגיש שלמדתי והתפתחתי המון בתהליך הזה.

גם המובן החברתי פה תפס חלק גדול מהחוויה ולא תמיד זה עבר אליכם בשיחות שלנו. להיות כל יום- כל היום ביחד זה לא קל, לכל אחד יש צרכים ורצונות אחרים, תפיסת עולם ודרך חיים שונה וכשמנהלים חיים משותפים זה עתיד להתנגש. מצד שני, לפעמים זה מאד מחבר ומקרב ובאמת הצלחתי ליצור פה כמה קשרים עמוקים יותר שאני מקווה שימשיכו גם בארץ.

אני כותב לכם את המכתב הזה בשבוע האחרון להתנדבות וזה לא נתפס שבעוד כמה ימים אעזוב את גאנה ואתחיל לטייל באתיופיה לאן שהרגליים והרצון יקחו אותי. מקווה שהשינוי בין שגרה אינטנסיבית לטיול ועצמאות יעברו חלק בלי בעיות. אני מאד מתרגש להמשך הטיול וממש מכריח את עצמי לא לתכנן הכל לפרטים הקטנים ולאפשר חופש ומרחב תמרון כדי להיות ספונטני וקשוב ורצון ולהרגשה שלי.

גם הגעגועים אליכם באים בגלים, יש ימים שפחות ויש ימים שאני מאד מתגעגע אבל בכללי אני מקווה להספיק לראות כמה שיותר מאפריקה לפני שהגעגוע יהיה גדול עליי ואז אחזור אליכם. אבל עד שזה יקרה תחבקו את גידי במקומי, תפתחו קצת את החלון אצלי בחדר, תמסרו ד"ש ובריאות לסבא וסבתא, תצאו להפגין ותצעקו גם בשבילי, תעשו חיים ותשמרו על עצמכם בבקשה. אוהב ומתגעגע מאד.